אורית גידלי: לשכוח את האין, לזכור את היש

להמשך האזנה דרך אחת מהפלטפורמות הבאות

תקציר הפרק

כבר 19 שנים שאורית גידלי ואשכול נבו מנהלים סדנאות כתיבה במערת קסמים ביפו (כמו שהם מגדירים אותה). כשהודיעו להם שלא יוכלו להמשיך לקיים את הסדנאות במתכונת הרגילה בגלל הקורונה, הם נתנו לעצמם שעה אחת להתבאס על ה״אין״. השעה עברה והם הקימו מערך שלם והעבירו את כל הסדנאות שלהם לאונליין.

ועכשיו, אורית יודעת שהם ימשיכו להשתמש במרחב הדיגיטלי גם כשיוכלו כבר להיפגש. הוא מאפשר לכולם להגיע עם כפכפים לסדנאות, פותח עולם שלם של אפשרויות לחקור, לגלות, ולהיחשף למקומות ולאנשים חדשים.

 

אפשר גם לדבר איתי
אתר
פייסבוק

תמלול הפרק

אורית גידלי, משוררת וסופרת ילדים. ביחד עם אשכול נבו, היא מנהלת ומנחת סדנאות הבית. במאורת קסמים, כפי שתכף היא תספר לנו, הם מארחים כותבות וכותבים מכל הארץ, במטרה לסייע להם לשחרר את מעיין כישרונם. איך מייצרים סדנאות אינטימיות בימים הטרופים האלה. שיחה על שכחה, והסתגלות.

איתמר: היי אורית.

אורית: שלום, בוקר טוב.

איתמר: רוצה לספר לנו מה את עושה בימים כתיקונם כשאת מנחה סדנאות כתיבה בסיטואציות קצת אחרות?

אורית: לשותף שלי, לאשכול נבו ולי, יש בית ספר לכתיבה שנקרא סדנאות הבית. במסגרת בית הספר גם אנחנו מלמדים, וגם המנחים שלנו מלמדים סדנאות כתיבה. שזה בעצם אומר, חמישה עשר איש, שישה עשר איש, נפגשים בחדר ביפו או ברחבי הארץ, וכשאני אומרת רחבי הארץ אני מדברת על רחבי הארץ. או העולם כבר, זאת אומרת יש גם סדנאות חו"ל. נפגשים, נכנסים לחדר, וכותבים טקסט ספרותי. זה בגדול, אוקיי?

הסטודיו שלנו ביפו, אשכול ואני מלמדים ביפו. אנחנו מגיעים לשם כמה פעמים בשבוע. יש לנו מן מאורת קסמים כזו, אנחנו מורידים את הבאסטה, את התריס של הבאסטה ומרימים אותו שוב כעבור שלוש שעות, כשסיימנו. אז אני מתארת לך את כל זה כי כל תרחיש מערת הקסמים הזה כרגע השתנה. זאת אומרת, אסור לנו לפגוש יותר אנשים…

איתמר: בדיוק.

אורית: זה היה ממש רגע שאני זוכרת. אני זוכרת שאשכול ואני במקביל שמענו את ההצהרה, שאסור להיפגש עם יותר מאשר עשרה אנשים בחדר, והבנו שזהו. זאת אומרת, מערת הקסמים שלנו ביפו, וכמוה כל כיתות הלימוד ברחבי הארץ והעולם צריכות לעבור טרנספורמציה. וזה צריך לקרות תוך שעה. כי למחרת כבר צריך להמשיך להריץ ארבע עשרה סדנאות שהיו בפעולה, וצריך לתת להן תשובה.

איתמר: יש דרך לייצר את האינטימיות הזאת בסיטואציה שנוצרה?

אורית: תראה, המ, קודם כל זה פחת. אוקיי, זה אבדן גדול. אנשים, הסיבה האמיתית שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, זה כדי לפגוש אנשים, וכדי לייצר איתם סביבות של קשב. זאת אומרת, באמת לסגור את הדלת, באמת. זאת אומרת לייצר חלל מוגן, שבו יש איזה הפנייה מאוד שקטה, מאוד מכוונת, של עיניים על מי שקורא, ושל קשב מאוד מאוד עמוק. שבסופו של דבר מחלצת גם טקסטים חדשים ומעניינים ומדויקים מאוד. אבל גם עושה איזה חשק חיים, נקרא לזה. כשאנשים לא יכולים לחולל את הקסם הזה אחד בשביל השני, אז נשאלת השאלה, מה הם כן יכולים לעשות.

אז הרגע הזה, מה שאמרתי לך עכשיו, אנחנו קודם כל התאבלנו על הפחת. זה קרה ביננו בשעה הראשונה, ביני ובין אשכול, בשעה הראשונה אחרי שהבנו שזה מה שקורה. אבל אחרי שעה היה צריך להניח את זה הצידה, כי אי אפשר להסתובב עם חוויה, בוודאי שאי אפשר להוביל צוות כשלכולם יש חוויה שנדפקנו. זה פשוט לא עובד. הדבר הנכון הוא לשכוח. את כל תהליך האבל המזורז שהשלמנו עם זה שאנחנו שם בשביל האנשים, אנחנו רוצים לפגוש את האנשים, אנחנו רוצים לשתוק, ולהקשיב להם. זום זה לא מדיה טובה לשתוק. אנחנו צריכים לשכוח את כל זה, באמת, ולהתחיל מהתחלה. כי אם אתה כל הזמן אומר טוב, אין לי את זה ואין לי את זה ואין לי את זה, גם אתה יללן, וגם אנחנו לא מצאנו פתרונות. הדרך היחידה היא באמת באמת באמת להתחיל מחדש.

איתמר: אני מנסה לדייק את זה תמיד למאזין מאזינה בודדת, שבסופו של דבר רוצים לקחת איזה תובנה פרקטית לחיים שלהם כעצמאים, בין אם הם מנחים סדנאות כתיבה ובין אם הם עושים משהו אחר, ובעצם הדבר הראשון שאת אומרת להם זה שצריך לשכוח.

אורית: כן, לגמרי. זה לא לבדוק את הדבר מול מה הפסדנו. זה להגיד אוקיי, יש לי פלטפורמה חדשה, יש לי חשק לפגוש אנשים, לצאת איתם לאיזה הרפתקה שבסופה יהיה לנו את החשק כתיבה, חשק חיים הזה. איך אנחנו עכשיו משחקים. וזה באמת אנרגיית משחק, קודם כל.

ואז מתגלים דברים. מתגלה, לנו התגלה אפרופו האתיקה הפנימית שלנו, תשמע, אשכול ואני מלמדים תשע עשרה שנה ביחד. פתחנו את סדנאות הבית לפני שש שנים. הגדלנו את קשת, את מוטת הפעולה שלנו מסדנה בוטיקית אחת שלנו לעשרות, חמישים וחמש סדנאות ברחבי הארץ בשנה. בעזרת צוות מנחים יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל. המ… והמחשבה הייתה שאנחנו רוצים שאנשים יקבלו סדנה, גם כשהם לא גרים במרכז. הייתה לנו תלמידה שהייתה נוסעת מאילת.

איתמר: וואלה.

אורית: נערה צעירה מיטלטלת באוטובוסים. ונערה אחרת מיטלטלת משמיר. והייתה גברת שהגיעה מאחד היישובים בערבה והיו אנשים, אנשים הטלטלו שעות בדרכים כדי להגיע לסדנת כתיבה. וזה בתכל'ס לא בסדר. האפשרות ליצור צריכה להיות ליד הבית, צריך להגיע בכפכפים ולהשתולל את זה.

אז פתחנו את זה מתוך איזה שאיפה אידיאולוגית, ואיזה התרגשות כזאת שאפשר בעצם, אם אנחנו מגדילים את הצוות להגיע להמון מקומות. עכשיו תחשוב איזה הזדמנות זה זום. אני יכולה עם כפתור להגיע לאנשים שלא יכולים, לא יכולים להגיע אליי.

תראה, בכיתה, אני לא יכולה לזוז מהכיתה, זה חלק מהקסם. כשאני סוגרת את הבאסטה הזאת, זה ממש תריס, אנחנו ממש סוגרים תריס של באסטיונרים, בסדר? זה כבד, זה ברזל, זה פח כזה כבד. וזה גם מגביל את התנועה שלנו באיזשהו אופן, התנועה הפראית שלנו היא של הדמיון. אבל אם פתאום יש תנועה, של אנשים, אם אני יכולה פתאום להגיד להם תקשיבו לכו ליער בחושך בלילה, פתאום שעות הפעילות משתנות, פתאום סוג התנועה משתנה, פתאום מספר האנשים שיכול להגיע לידי אינטימיות בבת אחת הוא הרבה הרבה יותר גדול. פתאום אנחנו יכולים להגיד, יו בא לנו לראות איזה ספרי ילדים מומלצים יש בספריה של עורכות ספרי הילדים המובילות בארץ.

איתמר: ואת משתמשת תוך כדי בגלישה, כלומר במה שהאינטרנט נותן לך כדי להפוך את הסדנה ל…

אורית: בזום, כן. אנחנו מלמדים בפלטפורמה של זום ואנחנו מלמדים גם בפלטפורמות אחרות, כדי שאם זאת תיפול אז נעבוד עם פלטפורמות אחרות. ואנחנו מזמנים את האנשים לחדרים. עכשיו, המילה חדר היא טובה כי יש בה, אתה יודע, היא מהבהבת את החדר שבלב. זה עדיין חדר בלב. פשוט הפעם הוא לא ביפו, הוא בזום. אבל אנחנו עושים. סוג הדבר שאנחנו עושים מתחיל מהשאלה מה משגע פה. מה, איך אני יכולה לשחק את זה, מה מגניב אותי הבוקר, מה גורם לי להתרגש.

עכשיו תראה, ברשת יש גם המון כלי חישוביות, שמאפשרים שירה חישובית. יש כלים של השראה, מבחינת לינקים, מבחינת מה שאנחנו קוראים בשפה המקצועית גירוי אקראי. כל מיני דברים שלא קשורים לכלום, שפתאום נכנסים לתוך סיפור.

ניסינו לחקור, בינתיים באי הצלחה מוחלט, כי מרביתם לשם שינוי לא צורכים פורנוגרפיה, ניסינו לחקור את המנועים האלה שבהם אתה לוחץ ופוגש בנאדם אקראי מהעולם לשיחה, כדי שתלמידים שלנו יוכלו לתפוס דמות ולסחוב אותה לתוך סיפור. החלטנו שאנחנו משתמשים בוויקיפדיה כמוקד השראה וביקשנו מכל אחד לכתוב את תאריך יום ההולדת שלו ולראות מה קרה בתאריך יום ההולדת שלו ולגרוף את זה לתוך טקסט. חלק מהתלמידים שלנו שהם מתכנתים, תכנתו לנו מנועים שמגרילים תמונות מתוך האינטרנט באופן אקראי, ואנחנו עובדים איתם לצורך השראה. הבנו שיש לנו כלי חדש. והכלי החדש הזה, אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו, שביום שיגמר הסגר, נמשיך להשתמש בו. הוא פשוט משגע. באמת הוא משגע.

אבל זה, זה, מתחיל כל הזמן באיזה תאבון לראות מה יש עוד. ואז אתה באמת מגלה חומרים, אפשרות להגיע למרצים שלא היית יכול להגיע אליהם קודם, מרחבי למידה מאוד שונים. כלי חישוב, כל הדברים האלה, אתה מגלה שזה מאוד מאוד מאוד גדול. וכשזה מגיע, זה מגיע, זה עושה את הפעולה האתית כמעט יותר טוב מאיך שחלמת אותה. עכשיו האם…

איתמר: כלומר…

אורית: עכשיו בוא כאילו, בוא רגע נשים את כל זה במאמר מוסגר, האם ברגע שבו אני אוכל לפגוש את האנשים שלי, אותה באסטה שסיפרתי לך עליה, ולהיות בשקט, האם אני ארוץ לשם? כן, כן. גם כי זה אני, וכי אני יודעת לעשות את מה שאני יודעת לעשות ואני כמהה אליו. זה כבר, במובן הזה אני סוס ישן. אבל גם כי יש קסם כשאנשים נפגשים עם אנשים, ובתוך הנפש אחד של השני, שזה קסם שיקר לי ואני מעוניינת בו. אני לא מכחידה את העולם הישן. אני רק אומרת, אם כבר נגזר עליי בוא נעשה מזה משהו שהוא באמת, נותן לי דברים שלא…

תשמע, אנחנו חברים באיגוד האירופי של בתי ספר לכתיבה. אני שנים כבר מדברת על זה שאני רוצה להביא מרצים מאירופה, אבל אני לא יכולה. אין לי, אני לא נתמכת ממשלתית אבל…

איתמר: ופתאום הזום פתח לך את האופציה הזאת.

אורית: אבל הזום פותח לי את האופציה הזאת. פתאום מאוד מאוד קל לעשות חילופים של מורים. ואז, אתה… יש באמת שינוי בסדר גודל ובאיכות הדברים שזמינים לצורך הוראה, ולצורך השראה. הייתי מאוד שמחה שמפתחי זום יעבדו באותו מרץ שבו הצוות שלי, שעכשיו מובל על ידי לימור גבאי, על ידי המנהלת הנכנסת שלנו, באותה התרגשות שבה הם עובדים. כל תשעה עשר המנחים וכל אנשי הצוות. כי אם זום ימשיכו ויפתחו את הפלטפורמה יפתרו הרבה בעיות שכרגע מפריעות לי. שכרגע הן מכבידות עליי לממש את כל הפנטזיות. אבל בסדר, אתה יודע, כל העולם כולו לומד עכשיו משהו חדש. אני בטוחה שהלימוד יישאר גם כשהמחלה תיעלם.

איתמר: וקפצנו למים, לתוך איזשהו מרחב חדש, שאם הוא באמת כאן כדי להישאר אני הייתי שמח אם תוכלי לשתף מה השיטה שלכם, העקרונות שקבעתם לכם בסדנאות הבית, כדי שכל מי שמנחה סדנה בבית, בין אם זה סדנת כתיבה ובין אם זה יוגה.

אורית: כן.

איתמר: להבדיל אלף אלפי הבדלות.

אורית: כן.

איתמר: יוכל, יוכל להשתמש בהם.

אורית: אוקיי. אז אני אפרט. זה שיטה של ארבעה או חמישה שלבים, ואני שוב אומרת, זה דברים שהם לא עבודה שלי, הם עבודה שלנו. זאת אומרת, גם אשכול, אשכול נבו, ואני וכל צוות המנחים שלנו שמפתח את המערכים, ומחליף רעיונות יום יום. זה עבודה של קבוצה.

אז מה הקבוצה הזו עושה? אז קודם כל, הדבר החשוב הוא לקפוץ את המשוכה של פחד מטכנולוגיה. כל אחד מהמדריכים קיבל הכשרה לגבי איך משתמשים בזום, ומה האפשרויות הפשוטות שלו. אתה יודע, מצלמה, רמקול וכדומה. ומה האפשרויות המורכבות שלו, חלוקה לחדרים, וכדומה. כל אחד מהמורים קיבל גם מדריכים שאנחנו צילמנו שהם קלים להבנה, הם בעברית, ואפשר להבין בכל רגע איך לתפעל בעיות.

מעבר לזה, כל קבוצה לפני שהיא עלתה לזום, קיבלה תדרוך, ועשינו לה טסט לראות שהם כולם מתחברים לזום, מבינים איך לתפעל את הפונקציות הבסיסיות, חלוקת מסך, צ'אט וכדומה. כדי שכל החרדה תיגמר לפני שמתחיל השיעור. זאת אומרת שכשמתחיל השיעור אנחנו באים פנויים לשיעור. זה עניין ראשון.

עדיין בשלב הראשון הטכני, מקימים קבוצת וואטסאפ לכל קבוצה כדי לתמוך בה במקביל לשיעור. כלומר, אם מישהו עף מתוך השיעור ונגיד צריך שיאשרו אותו בווייטינג רום, אז הוא יכול לתקשר עם המנחה. אני כן ממליצה שאם אנשים מתקשרים בצ'אט, אז להגדיר את זה כך שלא רואים את זה שלא רואים את זה, כי זה מאוד מפריע בעיניים בזמן השיעור. אז הוואטסאפ עושה את התקשורת בלי שהיא תפריע בעיניים בזמן השיעור.

אז וואטסאפ פלוס הכנה מראש, הגענו לשיעור כשאנחנו מבינים לגמרי את הטכנולוגיה ולא מפחדים ממנה. מתחילים שיעור, ואז מגיע בעצם כל הדבר שדיברתי איתך עליו, ששם יושבת תשוקתנו הפדגוגית ומטא פדגוגית, לעשות מערכים שיש בהם משחק ועדיין לשמר את הקשב ואת הגדילה. וכאן מגיעה השאלה מה לומדים. וכאן באמת זה מאמץ פיתוח של קבוצה, של פיתוח מערכים, של חלוקת ידע, של למצוא עוד ועוד כלים ברשת ששיכולים לשמש אותנו, לינקים ברשת שיכולים לשמש אותנו, דברים שיהפכו את השיעור למעניין.

העבודה בתוך השיעור יכולה להיות על מסמך פייפר, דרופבקוס פייפר משותף שבו כותבים ביחד טקסט או מניחים את ההוראות כדי שאנשים יראו אותם. עכשיו, זה לא כל כך משנה מה הפלטפורמה שרואים על המסך, אבל חשוב לדעת שמאוד עוזר למרכז קבוצה על ידי הנחיות שכולם רואים על מסמך משותף. זאת אומרת, שמישהו הוא אדמיניסטרטור של המפגש, מראה את המסמך, בין אם זה בגוגל דוקס, בין אם זה בפרזנטציות פאואר פוינט, בין אם זה בדרופבוקס פייפר. זה לא כל כך משנה, כן? מסמך וורד. לא משנה. הוא מראה את המסמך המרוכז שבו יש את החומרים של השיעור, ואז אנשים יכולים להסתכל על אותו דבר דרך המסך שלו. כמובן שאם רוצים לעשות דברים מתקדמים יותר כמו לכתוב כתיבה שיתופית, אז גם שולחים את הגוגל דוקס או את הדרופבוקס פייפר לכולם, ואז כולם יכולים לכתוב ביחד בזמן השיעור. זה השלב השני של מה שקורה בתוך השיעור.

השלב השלישי הוא לתכנן בונוסים. איך אנחנו בעצם נותנים יותר כי אנחנו יכולים, כי לאנשים יש יותר פנאי, כי מרחב התנועה הוא יותר גדול. ואז אנחנו עושים הרצאות גדולות. למשל, אשכול עשה אתמול הרצאה למאה איש שהיו אליה עוד מאתיים איש ברשימת המתנה, ואנחנו נעשה את זה שוב. אני עשיתי שעות סיפור אל תוך הלילה, מרוץ בין, שיט בין ספריות של יוצרים ושל עורכים, המלצות על ספרים. הרצאה על כתיבה על יצירתית ו… חישובית. ועיון באיזה כלים חישוביים יש לנו ברשת כדי לכתוב איתם. זה אינסופי. אנחנו כל הזמן מחפשים את הבונוסים, כדי שלתלמיד יהיה לא רק את ההרצאה שלו, אלא גם עוד דברים שעכשיו נורא קל לתת.

ובשלב הרביעי אנחנו מחפשים שיתופי פעולה. זאת אומרת אנחנו מנסים להבין עם איזה גופים אנחנו יכולים לעבוד, כדי להמשיך ולהגיע לקהלים שאנחנו לא מגיעים אליהם, וכדי לקבל תקציבים. למשל, אותו חלום להביא המון מרצים אירופיים להרצות בארץ, בכל זאת דורש איזשהו תקציב מינימלי. אז אם אנחנו נחבור עם איזה קרן, אז יהיה לנו פתאום אפשרות להביא את התכנים האלה לאנשים שהקרן משרתת, ולנו תהיה אפשרות לייצר את התכנים האלה ולהנות מהם לרווחת, כלומר לפתוח את ההרצאות למי שרוצה להיכנס אליהן.

שוב, אין לי עוד את כל התשובות. אנחנו רק עכשיו נחתנו על הרגליים. אבל ברור לנו שאנחנו מאוד בוערים מאיזו חדווה יזמית.

מעל זה, יש את השכבה של פשוט לפתח מוצרים חדשים. אנחנו לא רק צריכים להמשיך את ארבע עשרה הסדנאות הקיימות, אנחנו רוצים לפתח מוצרי רשת. אז אנחנו באמת עושים את זה עכשיו. אנחנו למשל מפתחים ריטריטים של כתיבה באינטרנט.

איתמר: וואלה, איך עושים ריטריט של כתיבה באינטרנט?

אורית: כמו שעושים סדנת כתיבה. זה פשוט מרחב שמוגדר מבחינת זמן אחרת. יש ציר מרכזי שמרכז את כל הריטריט, ורצים את זה ביחד על נפח ארוך יותר של שעות.

איתמר: הבנתי. כלומר, הנפח…

אורית: נפח השעות, וגם הפרישה שלו. תשמע, זה דברים שלא יכולנו לעשות קודם. אתה יודע כמה שנים יש לי חלום על ריטריט? אבל כל פעם שהתיישבתי לתמחר את זה לא יכולתי, כי לא יכולתי לתמחר בית, אוכל, לינה. עכשיו יש לי את כל הדברים האלה בחינם, אנשים בתוך בית, אוכל, לינה. אז אני יכולה לקחת אותם להרפתקה גדולה.

איתמר: וגם…

אורית: אני כן מרגישה שמשהו בתקופה הזו, המ, אני שומעת לפחות מיותר ויותר אנשים את צירוף המילים, חיינו בטעות. או מה חשבנו לעצמנו. וזה מאוד מוריד על הברכיים הצניעות הזו, של להבין את היקר ביותר פספסנו, וזה טוב לי מאוד לקבל אנשים ככה. שזה האידיאולוגיה. בואו נקשיב, באמת. כאילו, הדבר היחיד שאנשים באמת רוצים זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות אחד בשביל השני פה ועכשיו. לתת את המבט. המבט המחייב, את הקשב, את היותר אהבה. אין מספיק אהבה בעולם, אין, אין. ואפשר כל כך בקלות שתהיה. והתקופה הזאת מקרבת אותנו לשם. ואז, שאנשים באים מזה לתוך סדנה, כאילו על הכול כבר הסכמנו לבצע. אנחנו, הכמיהה שלנו חשופה. עכשיו רק צריך כאילו לייצר סביבה שתאפשר אותה.

איתמר: מי שרוצה רק אנחנו ניתן גם קרדיט גדול לבלוג הנפלא של כנרת רוזנבלום, שהיא יועצת ארגונית. ומי שרוצה לקרוא גם יותר, גם על כל מה שדיברת פה והצעת, גם על הגישה שלכם בסדנאות הבית. וגם על איך זה קצת, מה זה אומר על העולם שלו, אז קודם כל אנחנו מזמינם אתכם לקרוא.

אורית, מה אני אגיד לך, זה ממש… קראתם לזה מנהיגות משוררית. והאמת היא שיש בזה מן המנהיגות, להוציא מהמצב הקיים באמת את הטוב שלו. לא רציתי להגיד מהלימון לימונדה, אבל זה באמת מה שזה.

אורית: עשית לי חשק ללימונדה. אוי ואבוי <צוחקת>. איך אני אשיג עכשיו לימונדה.

איתמר: כמה לימונדות אנשים שותים בימים האלה…

אורית: אני אעשה מהלימונדה עכשיו לימון, איך אני אעשה…

איתמר: אבל לפני הלימון, איזה ספר את ממליצה לנו לימים אלה?

אורית: אני ממליצה לך לקרוא ספרי ילדים.

איתמר: וואלה.

אורית: המ… אני חושבת ש… כן, תמיד. אני חושבת שהם הקסומים שבספרים במובן הזה שהם מצליחים לייצר, לגעת במשהו נצחי וחזק, במעט מאוד תנועות. סתם, עכשיו יש שני ספרים שיושבים לי על השולחן, פשוט כי זכינו לאחר את שוהם סמית באחד משיטוטי הספרייה. אז הייתי ממליצה על סיפור אחרי השינה של שוהם סמית, שאיירה עינת צרפתי שגם אותה זכינו לארח באחת מהסדנאות שלנו עכשיו.

והספר ילדים השני, פשוט זה מצחיק אותי כי הוא מונח מולי כרגע אז ווי ספיק, הוא ספר ילדים שנקרא זום.

איתמר: וואלה.

אורית: והוא ספר בלי מילים, רק עם תמונות, על משהו שעבור מתמונה קטנטנה, לתמונה מאוד רחבה. וזה מצחיק אותי כי גם אתה יודע, לשם כך נתכנסו, לדבר על זום גם. למכשיר ההקלטה ששלחת אליי קוראים זום, אני בטוחה שזה לא מקרי. זה מקרי לגמרי אבל זה לא מקרי. אבל גם כי מה שנחוץ לנו באמת באמת באמת, זה לזכור את התמונה הגדולה, ולזכור שהגאולה תבוא מהקטן. מחדר אחד שיש בו משפחה גרעינית, מחדר אחד שיש בו חמישה עשר אנשים שבאמת ומכל הלב מקשיבים אחד לשני.

איתמר: ולעצמם.

אורית: ולעצמם אגב כך.

איתמר: בברכת גאולה נסיים.

אורית: אמן, אמן. אני הולכת למצוא לימונים, היה שלום.

איתמר: תמצאי לימונים, תעשי מהם לימונדה. תודה רבה.

אורית: בבקשה, ביי ביי.