ניר שוחט: כשמחליטים לברוא מציאות אחרת – מושג ירוק

ניר שוחט: כשמחליטים לברוא מציאות אחרת

Download

ניר שוחט מקיבוץ ניר עם הגיע למכללת ספיר כדי לעשות תואר בקולנוע וטלויזיה, אבל לאט לאט הבין שהכישרון האמיתי שלו הוא דווקא בתחום המסעדנות.
הוא ואשתו הקימו מסעדה והתמודדו ביחד עם כל האתגרים שהמציאות מרעיפה על עסקים בעוטף עזה.
במקביל, החליט שהוא נלחם למען עסקים קטנים בעוטף ופעל כדי לשנות את המציאות.

ניר יספר על יצירתיות, יזמות, שותפות וגם על מאבק שמוביל לשינוי.
נעשה בשיתוף עם עסקים בעוטף -קהילת מעוף לעסקים במרחב עוטף עזה

תמלול הפרק

ניר שוחט הוא בן שלושים ושמונה, נשוי פלוס שניים, הוא הגיע ללמוד טלוויזיה במכללת ספיר, ובמהלך הלימודים, הוא עבד בתחום האוכל וההסעדה בהפקות שונות בדרום. עם תום הלימודים הוא חיפש עבודה, ומכורח המציאות הוא נהפך עצמאי. לפני עשר שנים, ביום הולדת השישים של אביו, הוא הקים את הקייטרינג של האירוע, וההתלהבות של אשתו הביאה אותו לפתוח עסק.

מעסק קטן, מבוסס משלוחים, עם עזרה מקצועית מהמעוף והרבה נחישות, הוא מעסיק כיום חמישים ומשהו עובדים, שחלק גדול מהם הוא נאלץ להוציא לאחרונה לחל"ת. חוץ מזה, הוא גם לוחם לא קטן, שבמשך שנה היה ממובילי המאבק לסיוע למסעדנים בעוטף, וגם על זה ננסה קצת לדבר עליו.

איתמר: שלום ניר שוחט.

ניר: שלום רב, איתמר.

איתמר: מה העניינים?

ניר: איזה פתיח. העניינים האמת שסבירים, סבירים מאוד, נוכח המצב. ורק תיקון קטן, אני כבר אב לשלושה, לא לשניים.

איתמר: אה…

ניר: נולד לנו עוד אחד לפני עשרה חודשים.

איתמר: מזל טוב.

ניר: תודה.

איתמר: אז שנייה, תספר רגע, איך הגעת ל… אמרתי ככה בכותרת שהתחלת מספיר וזה, ויש לך באמת סיפור יפה ששווה שאנשים ישמעו.

ניר: המ… האמת שכן. סיפור סינדרלה קטן ויפה, של הפריפריה בכלל והעוטף, עוטף עזה, בפרט. אני לא דמיינתי מעולם שאני אהיה מסעדן, עיניי היו נשואות למקומות אחרים ובגלל זה גם הגעתי לכאן, כמו שאמרת, ללמוד טלוויזיה וקולנוע. למעשה, כבר בשנה הראשונה הבנתי שהמקצוע הזה, הלימודים לא מדליקים בי אש כמו שציפיתי. אבל, התאהבתי באזור, ובאזור של שער הנגב, והחברים לכיתה, אנשים מדהימים שעד היום אנחנו בקשר מן הסתם. ואמרתי, בסדר. זה תואר ראשון, מכללה טובה, אווירה טובה, בוא נסיים את התואר שכבר התחלנו, ונראה לאן נתגלגל משם.

באמת גם בשנה השנייה המקצוע לא ממש… לא ממש הפיק בי מוטיבציה להיות הטרנטינו הבא, חשבתי שזה סיפור אחר. אבל שוב, נשארתי, ו… תמיד היו כאלה שביימו, הפיקו, צילמו, כתבו את התסריט, שיחקו אפילו, ואני הייתי מאלה שמכינים את האוכל לכל ההפקה. אבל זה היה, כתחביב בלבד. אהבתי להכין אוכל, אהבתי להבין את התהליך, איך זה… איך זה אמור לצאת כמו שצריך, ומה השתבש בתהליך, אבל לא חשבתי לעשות מזה מקצוע.

ובאמת בשנה השלישית ללימודים כבר… עדיין לא יצא השיר רוק שלושים של טונה, אבל הדהד השיר של אהוד בנאי, הילד בן שלושים. אני בן עשרים ותשע…

איתמר: אחלה שיר, אחלה אהוד בנאי.

ניר: אחלה אהוד בנאי, אחלה שיר, ותודה שהוא מטריד אותך בעשור האחרון, העשור היפה הזה של גיל העשרים, ואתה מגיע לגיל עשרים ותשע, סיימת את הצבא, סיימת את הטיול אחרי צבא, החלטת ללמוד משהו, אתה מסיים את הלימודים, ואתה יודע טוב מאוד שאתה לא רוצה להצטרף לתחנה הבאה ולקחת את הרכבת לנסוע לתל אביב, ולהיכנס לתעשייה ולהילחם בשיניים. כי אין לי את המוטיבציה, זה לא מדליק בי אש. ובכל זאת, אני צריך לדעת מה אני עושה.

לשכב על הספה בבית הוריי לא הייתה אופציה, ו… ובאותה העת, שהתעסקתי הרבה באוכל, גם אז בת הזוג שלי גל, היום אשתי, אם לילדיי, ו… אז היא חבבה מאוד סושי, והכנתי לה באופן ביתי לחלוטין את ה… מן המטבח האסייתי. במקום לנסוע עד לבאר שבע או לאשקלון, לא היה בעיר שדרות איזשהו מסעדה שמציעה סושי. וכשהיה יום הולדת שישים לאבא שלי, גם הגיעה, עוד היינו בתחילת הקשר יחסית, הגיעה לעזור לי והיה המון פידבקים חיוביים מהמשפחה שלי לגבי הסושי, והבדיחה הזאת של תעשה מזה עסק, באמת התחילה לרקום עור וגידים. אבל פה, זה מאה, זה מאתיים אחוז שייך לאשתי, היא היזמית שעוד העזה ו…

איתמר: זה הרבה, זה רוב הפעמים ככה.

ניר: כן, אבל תבין. ה… הממזרתא האהובה שלי בהתחלה שמה על השולחן תנאים של שבעים שלושים, אתה יודע.

איתמר: כן.

ניר: וסיפור עוד יותר מעניין, ששנתיים אחרי זה שכבר העסק היה מוכר, מסעדה של ממש, אנחנו עושים טיול ואז היא מתוודה בפניי ואומרת לי שכל הרעיון הזה של הסושי זה בא מתוך ויכוח של היי את, בואי תיכנסי מתחת לאלונקה ביחד, אני מרגיש שאני עושה פה את הדברים לבד. היא אומרת לי תשמע, כל הרעיון של לפתוח מסעדה שיהיה סושי זה רק כדי שהסטודנט לקולנוע לא יברח, רציתי להשאיר אותך פה.

איתמר: בעצם אתה כאילו המצאת את ה-להוציא את הלימונים ולעשות לימונדה, עוד לפני שזה נהיה טרנד.

ניר: כנראה שכן, כנראה שכן. תמיד… תמיד העדפתי להסתכל על החצי כוס המלאה.

איתמר: ואז מה? הלכת למעוף… אז עוד לא היה, אנחנו עושים פה פודקאסט לחשבונית ירוקה וחשבונית ירוקה זה אפשר גם לדבר על זה קצת, אבל לא היה אז קהילות עצמאים, ואנשים שנותנים…

ניר: לא, ממש לא. זה היה רעיון חאפרי לחלוטין, בלי… בלי מעוף אמיתי. בלי ויז'ן אמיתי. כמובן שאתה יודע, דמיינתי ואיפשהו רציתי להפליג במחוזות הדמיון שלי ולחשוב שבאמת תהיה מסעדה של ממש. אבל תבין, זה התחיל מסושי מהבית, אחרי יום יומיים של מחשבה כן לא, אמרו שני חבר'ה צעירים, אני ואשתי, שבוא נעשה השלמת הכנסה. אז היה בוי.או.די עספור, אמרנו נעשה איזה רול או שניים ותוך כדי נראה פרק בעספור כדי להעביר את הזמן. אבל השמועה נפוצה כמו שריפה בשדה קוצים בעוטף, ומהר מאוד הבינו שיש סושי מהבית. זה היה גם מאוד טרנדי באותה עת. הייתה בחורה אחת שעשתה עוגות ומכרה בכלבו ביום שישי, והיה איזשהו אחד שעשה אמפנדות ארגנטינאיות שמכר מהבית, ואנחנו חשבנו שנצטרף לגל. לא נקים פה איזשהו מסעדה קטנה, עסק שעתיד להפוך למוסד של ממש.

איתמר: אתה מבית של שכירים או עצמאים?

ניר: גם וגם. אני מבית של…

איתמר: כלומר, אתה ראית את עצמך…

ניר: שכירים ועצמאים.

איתמר: אתה לא ראית את עצמך עצמאי. ראית את עצמך עצמאי או…?

ניר: לא, השיקול של להיות עצמאי או שכיר הוא לא האישו כאן.

איתמר: הבנתי.

ניר: אני רציתי עבודה שתשאיר אותי פה. ולפני הרעיון של הסושי, אז עבדתי בתור סטודנט בתור ברמן ואחר כך אחמ"ש בפאב הקיבוצי. וניגשתי לגרין פאב, וביקשתי שיתנו לי משרה של ניהול הפאב כדי שאני אוכל להישאר פה, אבל המשרה הזאת הייתה מיועדת למישהו אחר ותפוסה, ואמרו לי שזה בלתי אפשרי. ומהמקום של אין עבודה, של אין אפשרות להיות פה שכיר, החלטתי להיות עצמאי.

אבל גם שוב, תבין, ה… לא מזמן יצא לי ככה להרצות על הסיפור שלנו, והכותרת שנתתי להרצאה זה תמימות כמנוע, מנוע מטורף של יזמות. אני הלכתי ללמוד טלוויזיה וראיתי עד כמה הדבר הזה מסובך, ולכן אמרתי שאני לא הולך לעשות את הדבר הזה. אם הייתי לומד קולינריה כנראה שהיום הייתי במאי פרסומות או משהו כזה <מראיין צוחק>. חיפשתי את הפשטות והמיידיות. וגם שהקמנו את העסק, אז הרבה אנשים ככה חברים מהאזור, בואנה כל הכבוד לכם, הקמתם עסק. ואני וגל לא הבנו מה כל הכבוד בלהקים עסק. זה באמת לא, לא… לא מגיע לך כל הכבוד על זה שהקמת עסק. זה שהצלחת להחזיק אותו, לנהל אותו…

איתמר: לגמרי.

ניר: לתחזק אותו, לצמוח אתו, זה כבר העבודה עצמה. לפתוח עסק כל אחד יכול, ורק בזכות התמימות שאפשר לעשות את זה וזה לא כזה מסובך, ורק בזכות חוסר הידע המקצועי הענקי שהיה לי, שאם הייתי יודע היום כמה דברים צריך להתמודד איתם מסעדן, אז לא הייתי רץ לנושא הזה. בטח לא באותה התמימות שהייתה לנו. אש נדלקה בי מהדקה הראשונה.

איתמר: אש.

ניר: מהדקה הראשונה, של איך לעשות את הרול סושי יותר טוב ואיך לרווח את העמדה בבית, ואיך להביא ציוד שיוציא מנה יותר טובה ויותר מדויקת ויותר מהירה. זה הדליק בי אש, ברמה שכבר שכחתי שהיא בוערת בי, וזה, חיבקתי את זה בשתי הידיים ורצתי עם זה. וכל יום, כל יום, מהבית, היינו יושבים בחוץ, מחוץ לדירת סטודנט שלי במדרגות ואני ואשתי מפיקים לקחים כיצד לעשות זאת יותר טוב כבר מחר.

איתמר: אז רגע, אני עוצר אותך שנייה, כי אמרת לקחים, וזה נקודה מאוד טובה. גם אתה כבר עשר שנים עצמאי.

ניר: נכון.

איתמר: ואתה אומר שהגעת בעצם מכלום, ומכורח המציאות ייצרת לעצמך מציאות משלך. לך ולאשתך. ייצרתם ביחד למעשה.

ניר: לגמרי ביחד.

איתמר: והקורונה היא סוג של מציאות אחרת לגמרי, שנכפתה עלינו. יש לא מעט אנשים שיושבים עכשיו בבית, ומסיבות שלא תלויות בהם, ונקרתה בפניהם הזדמנות. אז אולי אתה יכול לתת להם טיפ או שניים, ל-איך מתוך ה… מתוך מה שקרה, לנסות ולברוא מציאות אחרת.

ניר: תראה, זה לא כזו, זה לא כזו חוכמה מצידי עכשיו לבוא ולהמליץ לאחרים שחרב עליהם עולמם, כיצד בכל זאת להפוך את הלימונים האלה לטארט לימון. זה לא פשוט לכל אחד. ועדיין, אנחנו נמצא, כל אחד ואחד מהסובבים הקרובים אליו, נמצא סיפורים על כאלה שלקחו את מה שהם יכולים לשלוט עליו בידיים שלהם, ובכל זאת לייצר איזושהי פעילות עסקית. יש כאלה ש… אין להם ברירה.

איתמר: מה אתה עשית אגב?

ניר: אנחנו למזלנו הרב, נמצאים בצד הטוב של המשבר. העסק שלנו, מסעדה אסייתית שהלכה וגדלה כמו שאמרת לחמישים ומשהו עובדים. תמיד עבדה במתכונת של טייק אוואיי ומשלוחים. מסעדות שהיו צריכות לעשות את ההסבה הזאת מאפס למאה, מלא לעשות אף פעם טייק אוואיי ופתאום להתחיל לעשות את זה, זה מאוד מאוד מאוד מסובך. זה לא תהליך שמצליחים לעשות אותו בין לילה. אז אנחנו…

איתמר: הבנתי שיש לכם גם יוזמות סביב הקורונה, נכון? שהן…

ניר: בוודאי, בוודאי. אז קודם כל אבל, בשביל הצניעות, תשתית לי הייתה. לי הייתה את התשתית הזאת. עכשיו, איך אתה מפתח את התשתית הזאת. אתה מבין שאנשים לא יכולים לצאת מהבית, אז אתה צריך לחזק את מערך המשלוחים. וזאת אכן הייתה הזדמנות בשבילנו להבין איך אנחנו עושים משלוחים בצורה יותר מקצועית, יותר מהירה, יותר נכונה. וחזרנו ימים אחורה של כל יום הפקת לקחים מחדש, וכל יום אתה מוציא נהלים מחדש ומחדד אותם ולומד מה עבד ומה לא עבד.

ובנוסף לזה, אנחנו גם הוספנו למסעדה חדר אירועים, שבין הדברים שעושים בחדר אירועים זה גם סדנאות סושי. אחת לשבוע עושים סדנאות סושי, מילדים, הצעיר ביותר היה אצלי בן ארבע וחצי, למבוגרים. וזה משהו שכן רצינו להמשיך ולעשות.

האמת שהשכנה שלי סיפרה לי על פיצרייה באזור נתניה, שהבת שלה גרה שם, ששולחת את הבצק חצי אפוי ואת כל התוספות. וככה יש פעילות למשפחה, הם מורחים את הרוטב, ומכינים את הפיצה, אופים בבית. גם פעילות למשפחה וגם ארוחת ערב מזינה וטעימה. אמרתי רגע, אנחנו יכולים לעשות משהו בסגנון. אז יצרנו מוצר שהוא בעצם כל חומרי הגלם, מלפפון וגזר, וכל הדברים האחרים, חתוכים ומסודרים. רק מה שנקרא, גלגל ותחתוך ותאכל. עם אורז סושי מוכן כבר. בלי לחרב את המטבח. עלינו לפייסבוק בלייב, עשיתי סדנת סושי, שבאותו יום הוצאנו בערך חמישים ומשהו ערכות של סושי, וקיבלנו פידבק מדהים על הרבה משפחות שנהנו גם לצפות, וגם לגלגל סושי עם הילדים. ואחר כך גם להנות מארוחה טעימה.

איתמר: מגניב.

ניר: אז זה חלק מהדברים שאנחנו עושים, ויש הרבה מה ללמוד ולהתמקצע. וזה באמת המקום הזה של להפוך את הלימונים ללימונדה, כי אוקיי סבבה, זה מה שאתה יכול לעשות עכשיו, רק משלוחים. הקורונה הזאת בסופו של דבר תיגמר. אני רוצה להישאר עם הלקחים ועם הרווח שבלמידה של איך לעשות משלוחים יותר טוב גם כשהקורונה הזאת תיגמר.

איתמר: אני רוצה לקחת אותך רגע לנקודה אחרת קצת. נקודת מפנה. שהיא גם קשורה לרוח התקופה וגם קשורה לסיפור האישי שלך. עוטף עזה זה מקום… אתם נאבקתם לא מעט על הזכויות שלכם ועל הרצונות והצרכים שלכם מול המדינה. ואנחנו שומעים יותר ויותר קולות של עצמאים, שולמנים כאלה ואחרים, שפונים עכשיו לסעד מהמדינה בשעה הזאת. וגם אני אשמח קצת שתספר למאזינים מה עשיתם בעוטף, וגם אולי תוכל לתת איזשהו טיפ של לוחמים מסוקסים שכבר עברו את התופת הזאת.

ניר: אז פה אני כן יכול לתת טיפ. ולצערי הטיפ שלי לא מבשר דברים טובים. והטיפ הוא אל תחכו לאף אחד, ואם לא תצאו להילחם, ואני גם שותף למלחמה הזאת של העצמאים, והשתתפתי בחלק מההפגנות שכבר יצאו, ואני אמשיך ואשתתף בחלק מההפגנות. שוב, זה שאני עובד ושורד ואני בצד הטוב של המשבר זה לא אומר שאני לא, לא רוצה לקחת חלק במאבק הזה של כל העצמאים.

איתמר: לא, אתה גם מתמודד… אתה מתמודד גם לא מעט, כבר עשר שנים מתמודד עם כל מה שקורה בעוטף עזה, זה התמודדות כשלעצמה.

ניר: נכון, ו… ודיברתי לא מעט, ונלחמתי לא מעט כמו שאמרת, על הנושא הזה, והגענו להישגים. כאילו, הגענו ליעד. אשכרה הצלחנו לחולל שינוי, ולא רק בשבילנו המסעדנים בעוטף, לכל מסעדה בארץ שנחשבת יישוב ספר. זאת אומרת, אם מחר תבוא הרעה מהחיזבאללה בצפון ויוכרז יום לחימה בודד, אז אותה מסעדה שנמצאת ביישוב ספר זכאית לתבוע פיצוי בעבור אותו יום לחימה. מה שלא הייתה זכאית לעשות לפני המאבק שלנו.

וכשאני הגעתי לכנסת בפעם הראשונה ראשונה ראשונה הייתה לפני שנה כשרועי מארגון להב לעסקים עצמאים שאנחנו שומעים אותו משתולל עבור העסקים הקטנים והעצמאים היום, הזמין אותי לדבר בשם ה… בשם העצמאים של העוטף. אז התפרצתי לדיון, היה אז יושב ראש הוועדה הרב משה גפני, ניסה לבלום אותי ולסתום לי את הפה כמה וכמה פעמים, אבל בין היתר יש לי חגורה שחורה בעקשנות, ואני לא כזה וותרן.

והבטיחו לי לדבר, אז לא באתי עד לירושלים בשביל לשמוע את כל הסימפוזיון הפוליטי. זה היה גם ממש בסמוך לבחירות הראשונות. הייתה שם תצוגה ראוותנית של כל המפלגות, של כל חברי הכנסת, שכל אחד רצה לבוא מחויט ומחותך ולדבר ולהסביר כמה זה חשוב על הנושא של העוטף. אבל המון דיבורים ואפס מעשים. והתפרצתי ויצאתי בתחושה שכן מקשיבים לי, כי בסופו של דבר הרב גפני אמר לי, אוקיי בסדר, תכתוב לי דף עמדה מה הבעיות ואיך אנחנו יכולים לעזור.

ירדתי למטה במדרגות של הכנסת ככה עם החזה נפוח, מה שמספרים על פוליטיקאים זה לא נכון, הנה הם באים וכן מקשיבים והם כן הגישו עזרה. ואז אתה יורד למטה ואתה רואה הפגנה של אחרים שמפגינים בגלל הדברים שלהם, במקרה הזה זה היה הנכים שליצמן לא נתן להם את הקנאביס הרפואי. בסופו של דבר, כולם, לכל מגזר באוכלוסייה יש את הצרכים שלו וזה שאתה צודק, זה שהאמת אצלך, לא אומר שאתה תקבל. ואם לא תצא למאבק ולא תסובב את הלסת של מקבלי ההחלטות, כאן יש בעיה טפל בה, לא יקרה כלום.

ואני רואה את זה ביתר שאת בתקופת הקורונה, כאילו המנהיגות של המלחמה הכלכלית החליטה להיכנס לנבצרות, ומחליטה לא להחליט שום דבר. פשוט מפקירה את העצמאים בלי לתת לנו איזשהו אופק, או איזשהם כלים של ממש, להתמודד עם המשבר הזה. כאילו אנחנו ברית המועצות, תסתדרו, תעשו מה שנראה לכם.

איתמר: לא, אבל…

ניר: זה לא יכול לעבוד ככה.

איתמר: אבל דווקא אני רוצה לקחת מהסיפור שלך דווקא את הנקודה האופטימית, שכן הצלחת להשפיע ולשנות את המציאות למרות שהיא קצת מסובכת.

ניר: זה לא היה קל. אנחנו, עוד הפעם בתמימות גייסתי את ה… בהתחלה בעלי עסקים של המתחם המסחרי בו אני נמצא פה, ולמזלי הרב היה ברובם המסעדנים שהם הקולגות שלי שהגיעו לכאן. וחברתי למח"ב, מסעדנים חזקים ביחד, אם אתה מכיר, ברשותו של תומר מור. ארגון גם חדש וצעיר, שבא לתת מענה לכל המסעדות באשר הן, שמתוך ואקום שאיגוד המסעדות, שזה הגוף שאמור לתת את המענה פשוט התרשל בתפקידו ולא עשה שום דבר.

אז הם קמו, וראיתי את ההצלחות שלהם, לכן חברתי אליהם, ותוך יומיים הם הגיעו לפה, תומר מור המנכ"ל ועוד ארבעה אנשים, ויצאנו עם מתווה של פעולות, סדר פעולה והתחלנו לעבוד, והם לא הירפו מאתנו. לא הירפו מאתנו, וזה הטיפ שהם נתנו לנו ואני רוצה לתת, אל תצא למאבק אם אתה לא מתכוון לסיים אותו. אם אתה מתכוון לעזוב אותו באמצע, אז עדיף שלא תצא אליו מלכתחילה, כי אתה מקלקל לאלה שיש להם את המוטיבציה לצאת למאבק הזה וכן לסיים אותו. אתה תקשה עליהם עוד יותר.

איתמר: אני למד מזה שני דברים. אחד, שגורלך בידך. כי גם הקמת עסק עצמאי, גם נלחמת אחרי זה בטחנות הממסד שזה לא פשוט, וגם זה רגע של סולידריות ישראלית, שמשה גפני ממפלגת יהדות התורה סייע למסעדנים בעוטף, גם אם הם אוכלים שרימפסים.

ניר: כן. אגב, הסולידריות העסקית, שזה קרה בתום שנה של מאבק שבמהלך השנה הזאת היינו, אני חושב בשישה וועדות כספים, אני השתתפתי בהן, ובאחרונה שכבר ידענו שאנחנו עולים, לאין אנחנו עולים, כבר סיפרו לנו שהולכים לאשר את התקנות, סתם כדי שהציבור יבין מה זה התקנות. זה כאילו יש, יש לך מטען של הטלפון, זה הפיצוי, מכשיר של טלפון שזה הפיצוי, ואין לך את החיבור המתאים לפלאפון הזה.

היה את התקנות, הן לא שונו, פשוט העבירו תקנות כך שאנחנו נוכל לתבוע פיצויים. לא היינו זכאים, רק אם אתה דבוראי, אם אתה מגדל דבש, דבורים, או רק אם אתה שייך לענף התיירות. אין פה יותר מדי תיירות בעוטף עזה, יש כמה מלונות. רק אז אתה זכאי לקבל פיצוי מהמדינה על נזקי הטרור, שהיו ברמה יומיומית וגרמו לנו להפסדים נוראיים, ממש לפשיטת רגל. אחד הדברים שאמרתי זה שורפים לנו את שדות החיטה מאחורי הבית, לא נאכל לחם, וגם סוגרים לנו את בתי הקפה. לא נאכל לחם, לא נאכל עוגות. נאכל תחת, סליחה על הביטוי. אבל… בסופו של דבר שינו את זה.

איתמר: תגיד, כשהתקשרתי אליך…

ניר: כן.

איתמר: אז אמרתי לך, מדבר איתמר מחשבונית ירוקה, ואמרת לי וואלה מי לא מכיר חשבונית ירוקה. אז, אלף, מעניין אותי לדעת איך זה מסייע לך בחיים בימים האלה ובכלל.

ניר: תראה, בסופו של דבר, זה בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו, שעצמאי הוא לבד. ואתה שומע את הסיפורים של, של עצמאים אחרים, ואתה לומד מהם. ואתה מבין שמה לעשות, עצמאי במדינת ישראל נכון להיום, צריך לקחת את גורלו לידיו. ואני כמה, כמה לשיתוף פעולה בין כלל העצמאים. הבעיה שאנחנו לא מצליחים להתאגד. בסופו של דבר, הרבה דברים הם, אם לא הכול אז הרבה דברים הם פוליטיים, ואתה לא מצליח להתאגד תחת אינטרס משותף.

גם פה בתהליך שלנו, של המאבק, בהתחלה יצאנו למאבק הזה יחד עם מסעדנים מאשקלון שגייסתי, ובאנו לגייס גם אנשים מנתיבות, ואמר אחד היועצים הפוליטיים שהתארח אצלי פה במסעדה וליווה אותנו, תגיד תודה רבה לחברים מאשקלון ותיפרד מהם כי אתה לא תקבל כלום איתם. אתה צריך לעבוד על המכנה המשותף המצומצם ביותר.

ובאמת, אני שמעתי הרבה סיפורים, הרבה פודקאסטים שלכם בחשבונית ירוקה, גם את ה… ברח לי השם, לצערי, אבל… על ההרצאות של איך אנחנו מוכרים, ואיך אנחנו משווקים, ומה אנחנו בעצם מוציאים. אז כן, זה מלווה אותנו העצמאים, ואנחנו צריכים להפרות אחד את ה… את השני כל הזמן. בכלל עכשיו, בעידן הקורונה אני…

איתמר: זאת ההזדמנות, כן.

ניר: ביתר שאת. כי… כי או שמנהיגי העולם ייכנסו לסופר הגדול של החיים, כל אחד ירוץ לדאוג לתחת של עצמו ויגנוב את הנייר טואלט, ולא יישאר לאחר שצריך, ולאחד יהיה יותר מדי. אנחנו ניכנס לצרה עוד הרבה יותר גדולה מההסגר של שבועיים ימים. אנחנו צריכים ללמוד לעבוד בשיתוף פעולה. גם במחנה של השכונה הקטנה שלנו, ובטח בטח ברמה הגלובלית. אני חושב שהאתגר הגדול שהאנושות מתמודדת אתו הוא בפתח, זה לא מה שקורה עכשיו. עכשיו זה רק הפרולוג.

איתמר: אז הנה, גם הפרית אחרים, גם שיתפת פעולה וגם למדנו ממך הרבה. תודה רבה, ניר שוחט, על השיחה.

ניר: תודה רבה לך.

איתמר: ביי ובהצלחה.

ניר: כל טוב, תודה רבה. ביי.

 

השאירו תגובה לפרק

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to top